באופן ציורי אנו כמו מצלמה. שיש בה תמונות. התמונות האלה רשומות בגוף שלנו. ואנו יכולים להתבונן בהן.

 

רצף התמונות יוצר סיפור, יוצר סרט. והסרט הזה הוא דינאמי.

 

מהתבוננות בחיינו אנו יודעים שהסיפור, שאנו מספרים לגבי אירוע מסוים או הילדות שלנו, משתנה בהתאם להבנות שלנו.שינוי  בזווית ראיה, משנה את הסיפור.

 

כשהאדם נמצא בין החיים למות. התמונות עולות במהירות. האדם מתבונן בסיפור חייו. תמונות אלו מעצם זה שעלו, קיבלו ריפוי. משום שהמצב בו האדם נמצא הוא קל, רוחני, וכמות האהבה גדולה יותר. זה תהליך של טיהור, ממקום גבוה ואוהב יותר. יש נוכחות אלוהית. מרבית התמונות הן אשליה. הן התקבעו משום שבזמן התמונה= הסיטואציה= האירוע, לא הייתה הבנה, לא הייתה אהבה.

 

תמונה שהתקבעה, יש סיכוי רב יותר שתהיה חזרה, בצורה ספיראלית. כל פעם שוב ושוב לתמונה דומה. וזאת ע"מ לשחרר אותה.

 

אם אנו בהווה עוברים בהצלחה את המבחן שהתמונה מביאה, אז כל שאר התמונות שקשורות, משתנות ואולי אף נעלמות. אין בהן צורך יותר. הסרט שלנו משתנה.

 

הבנה זו תביא לשאיפה שלנו להיענות לאתגר החיים. לא להתנגד לסיטואציות מצבים שקורים. אנו נבין שיש קשר ויש נחיצות. וזה הטוב ביותר, האפשרי עבורנו.

 

היישום צריך להיות בעדינות. מה שאני יכול. מה שאני בוחר ולא בכפיה, שתלטנות או דרישה שלי כלפי עצמי.

 

אומנות האיזון נדרשת כאן. אהבה עצמית. לומר אני אוהב אותי.

 

מזכיר את המים שהאיזון הוא טבעם וכנראה גם טבענו.

 

בודהה הגיע להבנות רבות מהתבוננות במים בנהר, בשקט, בשיחה ,תקשורת עם הנהר. למים הרבה אוצרות מפתחות עבורנו.

 

נחזור לתמונות. שהן בעיקר שייכות לעבר. כשיש במצלמה שלנו תמונות, ההווה מוגבל. הבחירה מוגבלת וקשה יותר ליישום.

 

זה כמו סיפור/סרט בן 100 עמודים. אני בעמוד המאה, אבל 99 עמודים כבר רשומים, קבועים. האפשרויות שלי בכתיבת העמוד ה-100 מוגבלת.לחילופין אם יש לי הספר, אבל אין שום תמונה/רישום ב-99 העמודים הקודמים, אז בעמוד ה-100, אני יכולה לרשום כל דבר. זה בלתי מוגבל. ההווה חופשי והעתיד לא מוכתב.

 

הזרמה של אנרגיה של אהבה, על תמונות, על העבר, מאפשרת הווה חופשי, עם בחירה לא מוגבלת.

 

הדברים פשוטים ביותר, המפתח הוא חזרה על מה שקורה בזמן המוות, כאן ועכשוו. בחיים האלה סריקת התמונות וטיפול בהם.

 

התבוננות בתמונה/סיפור מזווית ראיה גבוהה יותר. הרבה אהבה ושותפות עם האחד.

 

 

כל עוד ההבנה שלנו לא מתרחשת, יש בהחלט טעם בכך שהתמונה תישאר. אין טעם להעלים תמונה שיש בה אוצרות, הבנה עבורנו. היא משרתת אותנו לצורך ההתפתחות שלנו.

 

אם משהו קיים, אז יש בו צורך. אנו לא צריכים להבין הכול עכשוו. יש אינטליגנציה אחרת. חלק בנו שרואה את התמונה הרחבה יותר. ואנו מקבלים שיעורים בהתאם ליכולת שלנו.

 

היכולת שלנו לשחרר שליטה, ולתת לאינטליגנציה הזו לנווט אותנו, היא יכולת גדולה ומבורכת מאוד.

 

היום ניתנה לנו האפשרות לשחרר את התמונות האלו, ויש שיקראו להם קארמה.

 

הדרך שבה אני משחררת קארמה היא מהתבוננות במערכות יחסים. מערכות יחסים בין אדם לסובבים אותו.